ילדים הסובלים מחוסר גמישות הם ילדים המתקשים לעמוד בתסכול. הם מפגינים לעתים קרובות התנהגויות קשות: התפרצויות זעם קיצוניות, אי ציות, הפכפכות, מצבי רוח לא יציבים ותוקפנות מילולית וגופנית.
פה אני רוצה להתייחס לחלק הרגשי שנלווה להתנהגויות האלו.
אני מאמינה שהתנהגותם אינה מובנת כראוי וזו הסיבה שקשה לשנותה. ברצוני להציע גישה מעשית ומקיפה של טיפול מערכתי, שמטרתה להפחית את העימותים בין ההורים לילדים, להפחית את העוינות בתוך המשפחה, לשפר את יכולתם של הילדים במה שנוגע לגמישות, לעמידה בתסכול, לתקשורת ולשליטה עצמית.
לילדים אלה תכונות נפלאות ופוטנציאל אדיר, היכולות הקוגניטיביות שלהם התפתחו בקצב רגיל. אבל נוקשותם והקושי שלהם לעמוד בתסכולים מטשטשים לעתים קרובות את התכונות החיוביות שלהם.
גם גמישות ועמידה בתסכולים הן כישורים שאמורים להתפתח בילדים לאחר שנות חייהם הראשונות. רוב הילדים עוברים בגיל שנתיים שלב של נוקשות וסף תסכול נמוך. השלב הזה הוא לרוב קצר.
בדיוק כשם שיש ילדים מסוימים הרוכשים מיומנויות קריאה בקצב איטי כך ישנם ילדים שתהליך פיתוח כישורים הנחוצים לגמישות ולעמידה בתסכולים הוא איטי יותר. הילדים האלה אינם בוחרים להתפרץ ולא לציית!!! הנוקשות והנפיצות של הילדים האלה קשורה באופן הדוק לאופן בו הם "בנויים".
1. כשהילד מתוסכל, מצטמצמת יכולתו לחשוב על דרכים לפתור מצבים מתסכלים באופן שיהיה טוב לשני הצדדים.
2. הילד חווה את העולם כמקום מלא בתסכולים ובמבוגרים שאינם מבינים אותו.
3. בתגובה לתסכול הילד נסער מאוד, מאבד את יכולתו להתארגן ונעשה תוקפני באופן מילולי או גופני.
4. הילד נוטה לחשוב בצורה קונקרטית, בשחור ולבן. הילד אינו מכיר את התחום האפור במצבים רבים.
5. נוקשות ותגובה לקויה לתסכול למרות רמה גבוהה של מוטיבציה עצמית.
6. התקריות בלתי צפויות.
7. לפעמים יש לילד נושאים מסוימים שלגביהם הוא נוקשה במיוחד: בגדים (מרקם ומגעם) אוכל.
8. גם ילדים אחרים נוטים להתרגז במצבי עייפות או רעב, אבל ילדים אלו עלולים להתפרק במצבים אלו.
מאפיינים אלו יעזרו לנו להבין את ההתפרצויות והנוקשות של הילד.
לאירועים קשים יש שלבים:
1. בשלב המוקדם של התקרית מתמודד הילד עם דרישה של הסביבה להחליף הילוך וחווה את התסכול המתלווה לכך. בגלל הלקויות שלו בתחום הגמישות ועמידה בתסכול הוא מתקשה לעמוד בתסכול ולהגיב באופן מוצלח. הוא נתקע בדרך המרגיזה את הסביבה – נעילת בוכנה.
הילד פחות צלול והגיוני ויותר נסער. המבוגרים שלוחצים, מתעקשים, נוזפים, מתגמלים, מענישים, לוחצים על "הדוושה" וגורמים ל"הצפת דלק".
הנקודה החשובה היא שבמצב של "נעילת בוכנה" יתכן שהילד מסוגל עדין למחשבה רציונאלית ואולי אפשר עדין למנוע את הקטסטרופה.
2. השלב הבא הוא : שלב הצומת. זו ההזדמנות האחרונה של ההורים להגיב לתסכול של ילדם או בתקשורת ופתרון או להביא את המצב להידרדרות נוספת.
יש הרבה דברים שניתן לעשות בשלב זה במקום להתרגז ולהביא את המצב להידרדרות.
3. השלב האחרון: הפיצוץ. במהלך הפיצוץ הילד שוקע להתנהגויות קשות והרסניות ביותר. בשעה שהילד איבד את צלילותו, יוצאות מפיו מילים איומות, הוא מאבד את עשתונותיו ובמצב זה הוא אינו יכול ללמוד הרבה.
4. אחרי ש"האבק שוקע" והילד שב לעשתונותיו, הוא מביע לעיתים קרובות חרטה עמוקה על מה שאמר או מה שעשה.
לסכום: כדי לעזור לילדכם להיות גמיש יותר תצטרכו לרוב לעשות את הצעד הראשון ולגלות גמישות רבה יותר.
לעזור לילד שלכם להתפוצץ פחות הוא להתמודד עם הקשיים שלו באופן יזום, ולא בדיעבד.
מטרות הטיפול: טיפול מערכתי, ילד, הורים, מורים.
1. להציע להורים ולמורים מסגרת שתאפשר ליצור סביבה ביתית ולימודית שבה אפשר יהיה לעבוד על שיפור הגמישות של הילד ועמידתו בתסכול.
2. לעזור לילד להרגיש בנוח, ממוקד רוב זמן ולהיות רגוע לבטא את התסכול שלו.
3. לקבוע בטווח הארוך טיפול רגשי לילד באם יצליח להתמודד עם התסכול שלו.
עיקרי הגישה הטיפולית:
*יצירת "סביבה נוחה יותר למשתמש" – סביבה שתכשיר את הקרקע לעבודה משותפת שלכם ושל ילדכם, כך שתוכלו להתמודד באופן מוצלח יותר עם הנוקשות של הילד. לסלק מהדרך תסכולים שאינם נחוצים וחשובים ובכך לצמצם מאוד הזדמנויות לנעילת בוכנה ופיצוץ. תוכלו לחשוב באופן צלול יותר בעיצומה של נעילת בוכנה ותבינו שאתם הם אלה שקובעים אם המצב הזה ידרדר לפיצוץ. תמנעו יחסי עימות עם ילדכם תוך שמירה על תפקידכם כדמות סמכותית. לא תקבלו את האירועים הקשים של ילדכם בצורה אישית כל כך.
*טיפול ישיר יותר בקשיים של הילד – שיפור יכולתו להתגמש ולעמוד בתסכולים מבלי שיהיה תלוי בסביבה המיוחדת הזו.
ההגנה הטובה ביותר מפני פיצוצים היא לדאוג לכך שהם לא יקרו.
ענישה אינה משפרת את יכולת הלמידה של הילד.
למעט ככל האפשר במגע גופני עם הילד בזמן פיצוץ.
אבל מה עם העולם האמיתי?
פתרון מחלוקות וסכסוכים הוא מיומנות הרבה יותר חשובה מאשר ציות עיוור למקור סמכות.
על פי גישתו של ד"ר רוס גרין, מנהל חטיבה פסיכולוגית קוגניטיבית – התנהגותית בבית חולים הכללי במסצ'וסטס.
ואם אתם רוצים לקבל באופן רציף עוד כלים להתמודדות תרשמו:http://tinyurl.com/einatlevari1
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה